כשהאמנות מחליטה שהיא לא רוצה שתעמדו מולה

אם בעבר מוזיאון היה מקום שבו עומדים מול יצירה ומתפעלים ממנה – עולם האמנות החדש כבר לא מסתפק בזה. יותר ויותר תערוכות בונות חללים שלמים שהמבקרים נכנסים אליהם פיזית. במקום ציור תלוי על קיר, כניסה למרחב חווייתי שמנסה לכבוש את כל החושים בבת אחת.

הדוגמה הבולטת ביותר לתופעה הזו היא teamLab – קולקטיב אמנות יפני שהפך בשנים האחרונות לאימפריה עולמית של תערוכות אינטראקטיביות. קשה אפילו לתאר את החוויה כאמנות במובן הקלאסי. מדובר יותר במתקפה סנסורית רב-שכבתית: חדרים אינסופיים של הקרנות, מראות, מים, עשן וקצב. ההשפעה ברורה – מבקרים מסתובבים נרגשים עם טלפונים שלופים, מצלמים כל אפקט שנקרה בדרכם.

אבל דווקא ההצלחה המסחרית האדירה של teamLab חושפת גם את המגבלה שלה: זה מרגיש לפעמים יותר כמו סרט מושקע ב-IMAX מאשר תערוכת אמנות. ומעבר לכך – כשתערוכות כאלה מתרבות בקצב מסחרר, ההבדל ביניהן מתחיל להיטשטש.

מרג'ילה, בית ותחושת מציצנות

חוויה שונה לחלוטין הציעה תערוכת Martin Margiela ב-Kudan House – בית היסטורי מ-1927 שהפך לחלל תצוגה. מרג'ילה, שנחשב לאחת הדמויות המסתוריות והמשפיעות ביותר בעולם האופנה, בחר להציג את עבודותיו דווקא בתוך בית עם תחושת חיים ישנה – לא במוזיאון סטרילי.

חלק מהחללים כוסו בפלסטיק חצי שקוף שיצר תחושה של מקום שנמצא באמצע מעבר דירה. בין החדרים הופיעו מיצבים ביזאריים של ראשים, פסלים וקולאז'ים שהתנדנדו בין הכרה לבין אי-נוחות. לא ברור לחלוטין מה כולל, אבל קשה לשכוח.

40 חדרים, 40 עולמות

גם תערוכת TOKYOROOMS ב-TOKYO NODE עבדה על עיקרון דומה: 40 חדרים זהים בגודלם, שנוצרו על ידי 40 יוצרים מתחומים שונים – אמנים, אדריכלים ומעצבים. כל אחד מהם בנה בחלל הקטן עולם אישי משלו. חלק מינימליסטי, חלק עמוס, חלק סתם מוזר – אבל כל חדר הרגיש כניסה לתודעה אחרת.

רון מואק – ללא מסכים, עם הלם מוחלט

בניגוד מוחלט לכל אלה עמדה תערוכת Ron Mueck במוזיאון מורי. מואק יוצר פסלים אנושיים ענקיים ברמת דיוק מטרידה: עור, ורידים, קמטים ושיערות שמושתל ידנית. העבודה על יצירה בודדת יכולה להימשך שנים. ובכל זאת – ללא מסכים, ללא אפקטים, ללא מוזיקה – אנשים עמדו מולם בהלם. אולי כי הוא פשוט מכריח אותנו לעצור ולהתבונן בגוף האנושי בצורה חושפנית ולא נוחה שאנחנו בדרך כלל מתחמקים ממנה.

סוראיאמה – גוף אנושי כמוצר נוצץ

מהצד השני של הספקטרום עומד Hajime Sorayama, אמן יפני שהפך לסמל של אסתטיקת העתיד עוד לפני שהיה עתיד לדבר עליו. סדרת "Sexy Robots" שלו – רובוטיות כרום היפר-ריאליסטיות שנראות בו זמנית אנושיות ומכאניות – נוצרה בטכניקות איירבראש ידניות מדויקות להפליא. בעולם שבו כולנו מצלמים את עצמנו דרך פילטרים, הדמויות שלו כבר לא נראות מדע בדיוני. הן נראות כמו גרסה מוקצנת של המציאות.

אז מה קרה לציור תלוי על קיר?

כל זה מסביר אולי מדוע אנשים רבים יוצאים כיום ממוזיאונים קלאסיים עם תחושת אכזבה. אחרי שנים של מסכים, תוכן על סטרואידים ותערוכות immersive, גם מפגש עם יצירות איקוניות – כמו המונה ליזה בלובר או הנשיקה של קלימט בבלוודר – יכול להרגיש מאכזב ממה שדמיינו.

הדוגמה האבסורדית ביותר לתופעה הזו היא גל תערוכות ה-immersive שמוקדשות לוואן גוך: במקום לראות את הציורים עצמם, המבקרים נכנסים לחללים עצומים עם הקרנות שלהם על כל הקירות. זו שאלה אמיתית שכדאי לשאול: האם התבוננות בציור כבר לא מספקת אותנו? או שאיבדנו את הסבלנות לדברים שלא מגיעים עם אפקטים?

רוצים לדעת להעריך אמנות, כל הפרטים על קורס הערכת אמנות פה.